משמורת

משמורת הינה החזקה הפיסית בקטינים כמו גם האחריות של ההורה לגדל את הילד ולדאוג לכל צרכיו הפיזיים והרוחניים. משמורת נקראת גם אחזקת ילדים.

כאשר אין הסכמה בין בני הזוג באשר לשאלה מי יהיה ההורה המשמורן של הילדים, יכול כל אחד מבני הזוג להגיש תביעת משמורת לבית המשפט לענייני משפחה.

 

משמורת ילדים - משמורת ילדים

המונח משמורת ילדים או חזקה מתייחס לאחריות יומיומית לגידולו ולהתפתחותו הנפשית והגופנית של ילד, להתוויית דרך חינוכו, ולדאגה לעתידו.

עקרון "טובת הילד" הוא השיקול המרכזי בקביעה מי מבני הזוג יחזיק בילדים. משמעותו של עיקרון זה היא שמירה על בריאותו הגופנית, הנפשית, וסיפוק צרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד.

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 קובע הנחה בסיסית המוכרת כ"חזקת הגיל הרך" לפיה בהיעדר סיבות מיוחדות להורות אחרת קטין עד גיל 6 יהיה בחזקתה ומשמורתה של האם.

החוק כאמור  מציב הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקת אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש. "חזקת הגיל הרך" למעשה קובעת כי בגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם חזקה זו כיום הולכת ומאבדת מחשיבותה וממעמדה הן בעקבות המציאות העובדתית בה אבות רבים מבקשים לגדל את ילדהם וכן בעקבות המלצות ועדת שניט.

כיום יותר מאשר בעבר נתקלים אנו באבות אשר מגדלים את ילדיהם למופת, בעוד האם ויתרה עליהם כדי לפתוח בחיים חדשים, או שניתן פסק דין המעדיף את משמורתם אצל האב בשל הימצאותו ראוי יותר לכך. עדיין המקרים אינם רבים.

במקרה בו בית המשפט אינו יכול להכריע בין שני הורים, עוברים ההורים מבחני מסוגלות הורית, ובאמצעות מבדקים נקבע מיהו ההורה המשמורן הראוי יותר.

כאשר סוטים מהעיקרון שעל הילד להיות במשמורת אמו נובע הדבר ממצב בו טובת הילד מחייבת זאת.

התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו תעשה לגבי ילד ילדים בגילאים 13 ואילך, ולכל הפחות ילד העומד על דעתו באופן ברור ומובהק.

בגיל נמוך יותר ניתן משקל מופחת לרצונו של הילד. מדובר בשיחה בלתי פורמלית, המתרחשת בלשכתו של השופט, לעיתים קרובות ללא נוכחות ההורים.

בשיחה, בוחן השופט את רצון הילד, מהי מידת השכנוע שלו, והאם הופעלה על הילד השפעה לא הוגנת, אשר הובילה אותו לרצון האמור.

המשקל שייחס השופט לרצון הילד יהיה שונה אם לילד יש העדפה "סתם" לאחד ההורים, לעומת מצב שלילד יש התנגדות נחרצת, המחייבת שבירת רצונו, כדי שיישאר אצל ההורה, שאין הוא רוצה להיות במחיצתו.

בין היתר, ילקח בחשבון גיל הילד, כושר האבחנה והשיפוט שלו, נסיבות אובייקטיביות אחרות, ומידת ההשפעה החיצונית המופעלת עליו.

ככל שהילד מבוגר יותר, כך גוברת הנטייה לתת משקל לרצונו.

התעלמות מרצונו או דעתו מוצדקת בעיקר כאשר הילד רוצה בדבר שהוא על פניו לרעתו, או כשיש בסיס להניח שדבריו אינם משקפים את רצונו האמיתי.

 

הסכמים בין הורים בנוגע להחזקת הילדים - משמורת

נושא משמורת ילדים לעולם אינו נושא סגור, ופסק דין לעולם אינו סופי, וניתן לפתוח אותו מחדש בכל עת, עם היווצר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של טובת הילד.
 

הסכמים בין הורים בנוגע לסדרי ראיית הילדים ובמיוחד בנוגע למשמורתם אינם מחייבים את הילדים, ובית המשפט יכול לבחון ולבדוק באמצעות אנשי מקצוע ומומחים האם ההסכם שעשו ההורים הינו לטובת הילדים.

הסדרי ראיה

להורה השני שאינו ההורה המשמורן, הזכות לבקר את הילדים ולפגשם. אופן סדרי הראייה יכול להיקבע על ידי הצדדים עצמם או על ידי בית המשפט או בית הדין, אם הצדדים אינם מסוגלים להגיע להבנה בנושא זה ביניהם.

מקובל מאוד שעובדת סוציאלית נכנסת לתמונה כאשר יש ויכוח על משמורת או על סדרי ראייה, והמפגשים נקבעים בהתאם להמלצותיה המוגשות בתסקיר סעד.