מזונות אישה

חיובו של בעל לשאת במזונות אשתו נובע מן ההלכה. אחת מן החובות שבעל לוקח על עצמו בזמן הנישואין  היא החובה לפרנס את אשתו על כל המשתמש מכך, אין הדבר תלוי ברצונו של הבעל אלא נובע מהדין וההלכה היהודית.

אחד מן העקרונות היותר רלונטיים בהקשר זה הוא הקביעה ההלכתית, כי האשה "עולה עמו ואינה יורדת" כלומר, האשה רשאית לדרוש מהבעל לכלכל אותה ברמה המקסימלית שמצבו החומרי מאפשר, ועל הבעל לפרנס אותה "לפי עושרו ולפי כבודו". כלומר, אם האשה באה מבית עני אין הבעל רשאי לדרוש ממנה שתסתפק ברמה הנמוכה שהיתה מורגלת בה לפני הנישואין, ועליו לדאוג לפרנסתה על פי יכולתו שלו.

החיוב במזונות אישה הינו חיוב שמקורו בדין האישי החל על בני הזוג - במקרה של יהודים הדין החל הינו הדין העברי- דין תורה.

הכלל הוא שאישה נשואה זכאית עקרונית למזונות אישה מבעלה, אשה גרושה אינה זכאית למזונות אישה. שיעורם של דמי מזונות האישה יקבע בהתאם למנהגי המקום והחברה בה חיו בני הזוג, וכנגזרת של הכנסות הצדדים וצרכיה של האישה. חובתו של הבעל כלפי אשתו היא בגבולות הדרוש לה ולא מעבר לכך.

אין נוסחה אריתמטית לקביעת מזונות אשה. גובה מזונות אישה יקבע לפי נסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה.

במקרה בו האישה עובדת ומשתכרת והכנסתה מספיקה לצרכיה, לא יחויב הבעל במזונותיה, כאשר הכלל הנוהג לענין זה הוא " מעשה ידייך מזונותייך". באם האישה עובדת אך הכנסתה אינה מספקת יחויב הבעל בהשלמת מזונותיה.

ישנן נסיבות השוללות מהאישה את זכאותה למזונות אישה כגון: במקרה של בגידתה בבעל, היותה מורדת, במקרה בו חויבה בקבלת גט ע"י ביה"ד הרבני ועוד.

אם האישה עוזבת את הבית, היא מפסידה בד"כ את מזונותיה, אלא אם כן יש לאישה סיבה מוצדקת לעזיבתה (אשמת הבעל, או סיבות אוביקטיביות שגרמו לה לעזוב).

תביעת מזונות אישה עשויה להתברר הן בביהמ"ש לענייני משפחה והן בביה"ד הרבני. האישה יכולה להגיש תביעה עצמאית למזונות אישה , ואף הבעל יכול לכרוך עניין זה לתביעת גירושין שיגיש בביה"ד הרבני.

כאשר להבדיל ממזונות הילדים, הככל הידוע בדבר מרוץ הסמכויות חל על מזונות אישה ואם כרך הבעל בתביעה כנה כדין לתביעתו בבית הדין את תביעת מזונות לאישה תידון היא בבית הדין הרבני.